פסק-דין בתיק ת"א 8765-07

1.       לפניי תביעה לפינוי מתחם בן 1503 מטרים רבועים, המצויים בהר הזיתים בסמוך ל"מערת הנביאים", וזאת בטענה שחלק מן המחזיקים בנכס הפרו את הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים, ואילו המחזיקים האחרים הינם פולשים. הנתבעים מצידם טוענים כי הם דיירים מוגנים ואין עילה לפינויים.

רקע עובדתי:

2.       בשנות הארבעים של המאה הקודמת תפס אביהם של הנתבעים 1, 3 ו-5, מר האשם מחמוד עותמאן חזקה במערת הנביאים. באותן שנים, הר הזיתים היה מצוי תחת שלטון ירדני ואין חולק כי המערה היתה מוזנחת, ומר האשם מחמוד עותמאן תיחזק אותה ושמר עליה, תוך כדי מגוריו במקום. עם מר האשם מחמוד עותמאן התגוררו גם הוריו המבוגרים, שתי נשותיו וילדיו, והוא הלך לעולמו ביום 13.10.81 (להלן: " המנוח").

3.       יצויין כבר עתה כי הנתבעים 1 ו- 5 הם בניה של אשתו הראשונה של המנוח, ואילו הנתבעת 3 היא בתו מאשתו השניה, היא הנתבעת 4. נראה כי על רקע זה קיימת מתיחות בין הנתבעים 1 ו- 5 לנתבעת 3, ולמתיחות זו עוד אדרש בהמשך הדברים, שכן היא עומדת ברקע הליכים אלו. מתיחות זו התגלגלה גם לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה.

4.       הנתבע 2 הוא בנו של הנתבע 1 ונכדו של המנוח, וכבר עתה יצויין כי הוא אינו חתום על אף הסכם עם הכנסייה, והוא מתגורר עם אשתו וילדיו במקום מכוח הרשאה של אביו ודודו.

5.       עם הגשת התביעה הגישו גם הנתבעות 3 ו- 4 כתב הגנה, אך בסופו של יום הנתבעות זנחו את הגנתן. מעדותם של כלל העדים ניתן ללמוד כי לאחר מותו של האשם מחמוד עותמאן הייתה מתיחות קשה בין הבנים לבין האשה השנייה, ובסופו של דבר הנתבעת 4 עזבה את המתחם ועברה להתגורר עם הנתבעת 3 בירדן. כך או כך, נוכח נטישת ההליך הרי שכנגד הנתבעות 3, ו- 4 יינתן צו פינוי כמבוקש, ונראה שבפועל הן אכן פינו ועזבו  את הנכס.

6.       הנתבעים 1 ו- 5 טענו כי חוזי השכירות הראשונים נחתמו מול הממונה על נכסי הנפקדים הירדניים, אך כאשר התברר שהמשלחת הרוסית של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית (התובעת, להלן: "הכנסייה") היא הבעלים של הנכס, אביהם שילם את שכר הדירה לכנסייה. 

7.       בשנת 1969, לאחר שהכנסייה שבה וטענה לזכויותיה במקום, חתם המנוח על הסכם שכירות עימה. על פי הסכם זה שנחתם באוגוסט 1968 המנוח שכר את הנכס מהכנסייה החל מיום 16.11.68 לתקופה של 3 שנים, והתחייב לשלם שכר דירה חודשי, מדי שישה חודשים. עוד נקבע בסעיף 7III)) להסכם כדלקמן:

If at any time durring the currency or the term hereby created the lessee shall fail to pay the rent in manner afordesaid or to observe or perform any of the terms of this agreement' the term hereby created shall be forefeited and the lessor forthwith re-enter the land and thereafter possess the same as though this agreement had never been made.

8.   בחודש יוני 1970 אישר מנהל המנזר דאז, ארכימנדריט אנתוני גראב,  כי המנוח מתגורר במקום משנת 1950 וכי בשל הטיפול המסור שהעניק לרכוש הכנסייה ניתנה לו רשות להרחיב את הצריפים שהיו בנויים במקום, לחבר את המתחם לחשמל מים וביוב, ובתנאי שהוא ישא בעלויות אלו, וזאת ללא התחייבות של הכנסייה. מנהל הכנסייה אף ציין כי יש למנוח זכות לעשות שימוש מלא בנכס, מלבד מכירה או השכרה.

9.   בחודש  אוגוסט 1981 כאשר המנוח עוד היה בין החיים, אך ככל הנראה על ערש דווי חתמה הכנסייה על הסכם עם בניו, הנתבעים 1, ו- 5. גם הסכם זה כלל שכירות ל- 3 שנים מ1.11.81 ועד 1.11.84 ותשלום דמי שכירות שנתיים בסך 6 דינר בשני תשלומים שווים. על פי ההסכם הנתבעים התחייבו לא לערוך שינויים במושכר, ולפנות אותו מכל חפץ או מבנה בתום תקופת השכירות על פי דרישת הכנסייה. בהסכם גם צויין כי השוכרים יחזירו את הנכס במצב תקין לידי הכנסייה וההסכם חזר על נוסח סעיף 7(III) דלעיל.

10.  כנספח להסכם צורף אישור מנהל הכנסייה, כי ההסכם עליו חתמו הבנים, זהה להסכם עליו חתם המנוח, ושאישור זה ניתן כ"הגנה למשפחתו של המנוח".

11.  בשנת 1986 חתמו הנתבעים 1 ו- 5 שוב על הסכם שכירות עם הכנסייה. הסכם זה נחתם אף הוא לתקופה של 3 שנים, החל מיום 1.7.86, ושכר הדירה השנתי עומד כמו בעבר על 6 דינר ירדניים. בנוסחו זהה הסכם זה להסכמים משנת 1969 ומשנת 1981.

12.  במקביל לאירועים אלו והחל מסוף שנות ה-60 הפך המנוח לעובד בשכר של משרד הדתות, ועל פי אישור של משרד הדתות שכרו הועבר לידי הכנסייה, והיא התחייבה להעביר אותו לידו. לטענת הבנים, הסדר זה אורגן מטעמים פוליטיים כדי למנוע מראית עין של חזקה של המדינה במקום. מעדות הבנים אף עולה כי הכנסייה עמדה בהתחייבות זו, ועד לשנת 1987 העבירה את שכרו של המנוח, ואחר כך את שכרו של הנתבע 1, שהחליף את אביו בעבודתו כשומר, לידי המשפחה.

13.  בניגוד לטענה זו, צירפו הנתבעים להליך שניהלו בבית המשפט כנגד אשתו השניה של אביהם, היא הנתבעת 4, אישור של משרד הביטחון מיום 21.5.95 ולפיו הם מועסקים כשומרים על החלקות הצבאיות שבמקום. לא ברור אם הועסקו בשכר, ואם שכר זה גם הועבר באמצעות הכנסייה.

14.  כך או כך, בניגוד להתחייבות למשרד הדתות ולאישור של משרד הבטחון, בשנת 1982 נתן מנהל המנזר לבניו של המנוח אישור, ולפיו המנוח לא קיבל שכר אלא מגורים בלבד במתחם. באותו אישור שניתן לביטוח הלאומי, ביקש מנהל המינזר כי הביטוח הלאומי יסייע למשפחה.

15.  מן האמור לעיל נראה כי מערכת היחסים בין הצדדים כללה גם שכירות וגם העברת שכר עבודה. בנוסף, בחקירה הנגדית של הנתבעים 1 ו-5  התברר כי מנהל הכנסייה העסיק את שני הבנים הנתבעים גם כנהגים אישיים שלו. להשלמת התמונה יצויין כי מנהל הכנסייה הלך אף הוא לעולמו, ומכאן שלא היה ניתן לחקור אותו על מערכת היחסים החוזית עם הנתבעים. עוד על הסיוע שניסה מנהל המינזר דאז להעניק לנתבעים 1 ו- 5 אעמוד בהמשך הדברים.

16.  בשנת 2006 כאשר הכנסייה החלה לדרוש כי הנתבעים יפנו את המתחם הסכימו הנתבעים לפנות את המערה הקדושה, אולם סירבו לפנות את בתיהם, וכך התגלגלה המחלוקת לפתחו של בית המשפט. בפועל כיום הנתבעים ובני משפחתם גרים במתחם, אך אין להם כל קשר יותר לאתר הקדוש, ונציג מטעם הכנסייה נמצא במקום ומדריך תיירים.

המחלוקות: